English
“דְּבַר הָאֱלֹהִים חַי וּפוֹעֵל, וְחַד הוּא מֵחֶרֶב פִּיפִיּוֹת…”
אל העברים ד’ 12
רצינו לספר לכם סיפור, שאם תרצו תוכלו לספר אותו לילדיכם. זהו סיפור על ילד בן 12 שחי בקונגו, ומניסיונו הוא למד את תוצאות החטא בחייו, אך בחסד אלוהים הוא נושע ולאחר מכן בישר לכל הכפר שלו ואנשים רבים נושעו גם כן. בסוף הסיפור מצורפות מספר שאלות שיגרמו לילדיכם לחשוב לעומק על המסר שבסיפור. תיהנו!
ללָאִיבִּי בן ה-12 כבר הייתה עבודה. הוא היה השליח של אָבִּימְבּוֹלָה, הפקיד הממשלתי באזור מגוריו. לָאִיבִּי לא היה שונה מרוב הילדים בני גילו בכפר שלו בקונגו שבאפריקה. הוא לא הלך לבית הספר כי כלל לא היה שם בית ספר. לָאִיבִּי היה צריך גם לעזור לפרנס את משפחתו, ולכן שמח על כך שהייתה לו עבודה טובה.
יום אחד יצא אָבִּימְבּוֹלָה אדונו של לָאִיבִּי לפגישות בעיר הגדולה. באחת מפגישותיו עם פקידי המחוז האחרים פגש את סָאלֶם, הפקיד הראשי בְּדָארִי, העיר הקרובה לכפרו. אָבִּימְבּוֹלָה נהנה משיחתו עם סָאלֶם וגילה שיש לו מטע בננות גדול. לאָבִּימְבּוֹלָה היה מטע תפוזים, ועד מהרה החליטו השניים להחליף ביניהם בננות תמורת תפוזים.
יום אחד קרא אָבִּימְבּוֹלָה ללָאִיבִּי.” אָבִּימְבּוֹלָה אמר, “קח את ארגז התפוזים הזה אל ידידי סָאלֶם שגר בדָארִי. תישן שם לילה, ובבוקר ייתן לך האיש בננות תמורת התפוזים וחזור לכאן.”
לָאִיבִּי העמיס את הארגז על ראשו ויצא ברגל למסע בן ארבעים הקילומטרים לעיר דָארִי. הוא היה נער גבוה, ומשום שלגופו עטה בגדים מועטים בלבד שלא היה בהם כדי לעכב את הליכתו, הלך במהירות רבה רוב היום. בשעה ארבע אחר הצהריים הציקו לו הרעב והצמא. כמובן, הוא התחיל לחשוב על התפוזים שבארגז שעל ראשו. ארגז כל כך גדול ומלא בתפוזים. “איש לא יחשוד אם יחסר אחד” חשב.
טעם התפוז העסיסי גירה את לָאִיבִּי, והוא לא הצליח בשום אופן לעמוד בפיתוי ואכל תפוז נוסף. משהרווה מעט את צימאונו, המשיך בדרכו והגיע לדָארי עם שקיעת החמה.
הפקיד בדָארי קיבל את ארגז התפוזים בשמחה ובהכרת תודה. הוא שלח את לָאִיבִּי למטבח, שם אכל כאוות נפשו, ואחר כך נהנה משינת לילה טובה. למחרת בבוקר קרא סָאלֶם ללָאִיבִּי ואמר לו: “לָאִיבִּי, אני רוצה שתיקח את הבננות האלו לאדונך. אולם זכור, אינני מסכים שתאכל ולו בננה אחת מהן, כפי שאכלת אתמול מהתפוזים.”
לָאִיבִּי מעולם לא שמע על אלוהים ולא ידע שאסור לשקר, ולכן הכחיש בתוקף שאכל מן התפוזים. אולם הפקיד אמר לו ש׳הנייר סיפר לו זאת, ושהנייר אינו משקר׳. שוב הכחיש לָאִיבִּי את דבר הגניבה.
“בכל אופן,” הזהירו סָאלֶם, “אל תאכל מן הבננות הללו.”
לָאִיבִּי יצא לדרכו חזרה הביתה. כל אותו היום חשב על השאלה – כיצד יכול נייר לראות, לדעת ולדבר? הדבר הטריד אותו מאוד. לָאִיבִּי ומשפחתו היו עובדי אלילים שהתפללו לרוחות, וכשהייתה להם בעיה הם פנו לרוחות שיעזרו להם, ואף לרופא האלילים שהיה עושה כישופים כדי לעזור להם. “זהו בטח חלק מהז’וז’ (הכישוף) של סָאלֶם” חשב.
בסביבות השעה ארבע התחיל לָאִיבִּי להרגיש רעב, ממש כמו ביום הקודם. אם היה בנמצא דבר שאהב לאכול יותר מתפוזים, היו אלה בננות! הפיתוי היה גדול וקשה מנשוא, אבל היה עליו לטפל בבעיית הנייר – הרי בתוך הארגז היה מכתב וככל הנראה המכתב יכול היה לראות ולשמוע… לָאִיבִּי חשב כיצד יוכל למנוע מפיסת הנייר הזאת מלהלשין עליו? מחשבתו הזריזה של הנער החכם חיפשה פתרון בקדחתנות. ואז, בעורמה רבה, חטף את הנייר, חפר בור באדמה וטמן בתוכו את המכתב. אחר כך ניגש לָאִיבִּי לסל וזלל בשמחה שתי בננות טעימות.
משסיים הוציא את המכתב ממחבואו, הניחו בחזרה בארגז ואמר בגיחוך: “עכשיו הנייר הזה לא יוכל להלשין עליי והאדון שלי לא יידע מה עשיתי, מכיוון שהוא בכלל לא ראה שנגעתי בבננות.”
למחרת בבוקר קרא לו אדונו והאשים אותו לא רק בגניבת הבננות, אלא גם באכילת שני התפוזים יום קודם לכן. לָאִיבִּי זכה למכות נמרצות ופוטר מעבודתו.
בכפר הסמוך לכפרו של לָאִיבִּי היה אדם, שהיה שליח ומבשר שהגיע מארץ רחוקה כדי לספר לאנשים על אלוהים. יום אחד דיבר לָאִיבִּי עם השליח. הוא סיפר לו כיצד פיסת הנייר גרמה לו כל כך הרבה צרות. השליח הבין מה קרה, ריחם עליו וקיבל אותו לעבודה בביתו למרות שידע שהוא נוהג לגנוב. השליח זכר שבדבר אלוהים כתוב לעזור לאנשים נזקקים. השליח לא רק קיבל את לָאִיבִּי לעבודה, הוא גם נתן לו הזדמנות ללכת לבית הספר אחרי העבודה וללמוד קרוא וכתוב.
לא לקח ללָאִיבִּי זמן רב להבין את הסוד של “הנייר המדבר”. הוא למד שעל הדף היו אותיות ומילים שסיפרו את הכול.
לילה אחד, לאחר תקופה שבה לָאִיבִּי למד קרוא וכתוב, התעורר השליח לקול נקישה על דלת חדרו. “מי שם?” קרא.
“זה אני, לָאִיבִּי.” ענה הקול.
השליח פתח את דלת חדרו בשקט וראה את לָאִיבִּי עומד בכניסה. “מה העניין, לָאִיבִּי?” שאל.
“אוי, הבטן שלי, היא מרגישה כל כך רע!”
“מה אכלת?” שאל השליח.
“אכלתי את הספר הזה!” ענה לָאִיבִּי בהצביעו על דבר ה’. לָאִיבִּי התכוון לכך שהוא קרא בדבר ה’ בבשורת יוחנן.
השליח הבין שליבו של לָאִיבִּי כבד בגלל חטאו, ושרוח הקודש שכנע אותו בעזרת דבר ה’ שהוא צריך לחזור בתשובה ולקבל סליחת חטאים. השליח סיפר לו כיצד ישוע, בן האלוהים, נולד כבן אדם רגיל, ושהוא אף פעם לא חטא ולכן היה יכול למות על הצלב עבור חטאינו. הוא הסביר לו שאם הוא מאמין שישוע מת על הצלב וקם מן המתים, הוא יכול לקבל את ישוע לחייו, לקבל סליחת חטאים ולהיוושע.
לָאִיבִּי חשב על הדברים ומאוד שמח. הוא ביקש מישוע להיכנס לחייו ולסלוח לו על חטאיו. הוא שמח לדעת שנסלחו חטאיו: גניבת התפוזים והבננות וגם השקר ששיקר לגביהם.
זמן קצר אחרי שנושע ביקש לָאִיבִּי רשות מהשליח ללכת לכפר מגוריו, טָאצִ’ינוֹ. השליח נענה לבקשתו ושלח את לָאִיבִּי לדרכו בשמחה. לָאִיבִּי לקח איתו ספרון קטן שבו הייתה כתובה בשורת יוחנן, יחד עם מעט אוכל ובקבוק מים לדרך. הוא חזר לביתו כדי לספר לאחיו על ישוע המשיח.
לָאִיבִּי מצא את אחיו יושב על סלע גדול בצל העצים. לאחר שבירך אותו לשלום כמנהג האפריקנים, הציג לָאִיבִּי את סיפרו.
“מה זה?” שאל אחיו.
“זהו ספר.” ענה לָאִיבִּי.
“מי דיבר את הספר?” שאל האח, כשכוונתו ׳מי כתב את הספר?׳.
“אלוהים דיבר את הספר, והספר הזה יכול לדבר אליי.”
אחיו לא האמין לו, עד שלָאִיבִּי החל לספר לו מה כתוב בספר. לא עבר זמן רב וקהל של ילדים נאסף סביבו כדי לראות את הדבר המוזר – את הספר ש”מדבר” ומספר להם על מה שקרה לפני הרבה זמן. עד מהרה התאספו שם גם המבוגרים והקשיבו בקשב רב. קהל גדול נאסף כדי לשמוע את דברי הספר, וביניהם גם ראש הכפר שראה את ההמולה והיה סקרן לראות מה קרה.
באותו הרגע הגיע לָאִיבִּי בקריאתו לפרק ג’ בבשורת יוחנן. ראש הכפר התפלא למשמע הוראותיו הנפלאות של ישוע. הספר מצא חן בעיניו כל כך, עד שאילץ את לָאִיבִּי לקרוא באוזניו את הספר כולו עוד באותו הערב. משגילה כי לָאִיבִּי קיבל את הספר מהשליח, ניגש ראש הכפר לביתו של השליח וביקש ממנו לספר לו יותר על דרכו של ישוע. השליח הגיע לכפרו של לָאִיבִּי וסיפר לאנשים על אודות ישוע ודברו.
היום עומד בכפר בית קהילה משיחית גדול שיכול להכיל חמש מאות איש. מדי יום ראשון בבוקר נאספים בו אנשים רבים כדי להלל את אלוהים, להתפלל אליו וללמוד מדברו. איזו ברכה – כפר שלם שהיה מלא בעובדי אלילים שמע את הבשורה מפי בחור צעיר כבן 12, ששמע בעצמו את דבר אלוהים, נושע והלך לספר לבני עמו את הבשורה! רבים בכפר נושעו והאמינו בישוע. שמחה גדולה הייתה בכפר ההוא, כמו השמחה ששמחים המלאכים בשמיים על כל חוטא שחוזר בתשובה.
שאלות לדיון
- מדוע חשב לָאִיבִּי שהנייר מדבר?
- כיצד דיבר הנייר?
- מה הציק ללָאִיבִּי כאשר קרא את דבר ה’?
- מה עשה לָאִיבִּי כאשר הבין שהוא חוטא?
- מה עשה לָאִיבִּי לאחר שהאמין בישוע? מה הייתה התוצאה של מעשיו לאחר שנושע?
- מה איתך? האם אתה קורא בדבר ה’ בכל יום? כיצד הוא מדבר אליך?
- האם אתה, כמו לָאִיבִּי, הבנת שאתה חוטא וביקשת מישוע לסלוח לך, להיכנס אל ליבך ולהושיע אותך?
- כיצד תוכל אתה לספר לאחרים על ישוע כפי שעשה לָאִיבִּי?