English
שרון גדלה בבית לא משיחי. בשבתות ההורים שלה רצו לנוח, ולכן ביקשו מהשכנים לקחת אותה איתם לקהילה – כך יהיה להם קצת שקט… בשיעורי השבת למדה שרון סיפורים מהתנ”ך, שירים ופסוקים. עם השנים נמאס לשרון ללכת לקהילה ובגיל ההתבגרות היא עזבה את הכול והמשיכה את חייה כחילונית. בהגיעה לגיל 40 חוותה שרון משבר חמור, והדבר היחיד שעזר לה להתמודד היו הפסוקים שלמדה בילדותה בקהילה. היא קיבלה את האדון לחייה והדבר שינה את חייה מקצה לקצה.
|
תאר לעצמך את החייל הבא: החייל גדול וחסון, השרירים שלו גדולים והוא נראה ממש מפחיד… אבל הוא מסתמך על המראה שלו ולא מכין את כלי המלחמה. הוא לא משחיז את החרב, הוא לא טורח להסתכל על חיילים טובים ממנו כדי ללמוד מהם. הוא מתעצל ואינו מתאמן כיאות לחייל. לעומתו עומד חייל קצת “צפלון”. הוא פוחד כי הוא יודע עד כמה כואבת מכת החרב, אבל הוא גם יודע שמתפקידו להגן על המלך ועל עירו כדי שמשפחתו תהיה בטוחה. לכן הוא הולך לכל אימון ומנצל כל הזדמנות להשחיז את החרב ולשפר את יכולות הלחימה שלו. לפעמים בנו הולך איתו, ופעמים רבות הוא עומד ומתבונן מהצד כיצד החיילים המיומנים יותר עורכים את התרגולים שלהם, ומנסה ללמוד דברים חדשים. מי מבין שני החיילים יצליח במלחמה? |
באיגרת אל האפסים ו’ 17 דבר אלוהים נמשל לחרב, חרב הרוח. מה עושים בחרב? נלחמים, מגינים על עצמנו. לא צריך את החרב כשאין התקפות, או כשאין צורך לתקוף. אבל אם לא הכנת את החרב מראש, לא השחזת אותה, לא שימנת אותה, לא שמרת עליה – היא לא תעזור לך בשעת הצורך. כל חייל יודע שהוא צריך לצחצח ולהשחיז את החרב שלו כדי שתהיה מוכנה בכל עת, לא משנה מה קורה. ואם זה נכון במלחמה אנושית, על אחת כמה וכמה במלחמה הרוחנית!
אנו נמצאים במלחמה רוחנית קשה מאוד, במיוחד על ילדינו. השטן יודע שאם הוא יכול לתפוס את ליבם של הילדים בגיל צעיר, אם הוא יכול להראות להם שהבלי העולם הזה הרבה יותר יפים ומעניינים מהדברים של אלוהים, הוא ינצח במאבק על ליבם, רוחם ונפשם והם יהיו שלו.
לכן חשוב לנו ללמד את ילדינו את דבר ה’. חשוב להיות כמו החייל השני שמנצל כל הזדמנות ללמוד את דבר ה’, את טקטיקות המלחמה, אם אפשר לקרוא להן כך. דבר ה’ הוא חרב הרוח, וחשוב לנו לתרגל את השימוש בחרב הזאת. חשוב שנדע להכיר אותו מכל הכיוונים, ואז כשיבואו התקפותיו של השטן – והן יבואו ועוד איך יבואו – נדע, וילדינו יידעו, להילחם בהן ולנצח אותן.
לאחר שלמדתם עם הילדים פסוקים בעל פה, חשוב לא להשאיר את הפסוקים ברמת התאוריה, אלא להוציא אותם אל הפועל יחד כמשפחה. על הדוגמה שאתם משמשים לילדים בנושא זה נדבר במאמר אחר, אבל דעו, יש חשיבות עליונה למעשיכם, כי מעשים מדברים הרבה יותר ממילים. מילת המפתח פה היא אותנטיות.
הנה דוגמה. למדתם כמשפחה את אל הפיליפים ד’ 19: “וֵאלֹהַי יְמַלֵּא אֶת כָּל צָרְכְּכֶם כְּפִי עֺשֶׁר כְּבוֹדוֹ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.” אתמול בערב שמעתם מים רבים זורמים בחוץ, אבל לא ירד גשם… עליתם לגג וגיליתם שהדוד שלכם התפוצץ. בדיוק היה עליכם לשלם לטיפולי שיניים של אחד הילדים, סבתא זקוקה לרדיאטור חדש ועכשיו אתם צריכים לקנות דוד חדש. לא ידעתם מה לעשות! ומה באמת הייתם צריכים לעשות? נכון שאלה צרות של ‘גדולים’, אבל זו גם הזדמנות פז ללמד את הילדים לעשות את מה שהם למדו בפסוק בעל פה. לכן אספתם את הילדים וסיפרתם להם את המצב. לאחר מכן שיננתם שוב את הפסוק שלמדתם, ואז ירדתם כולכם על הברכיים להתפלל ולבקש את ההבטחה שכתובה בפסוק. אתם חושבים שאלוהים יענה לתפילה? ללא ספק. והילדים ילמדו את כוחו של דבר ה’ בחיים שלהם.
לא חשוב בני כמה הילדים, אף פעם לא מוקדם או מאוחר מדי להתחיל לשנן פסוקים. ככל שהילדים גדולים יותר, כך הפסוקים יהיו מורכבים וארוכים יותר. עם בני הנוער, אם הם מוכנים לשתף פעולה, תוכל אפילו ללמוד קטעים מהכתובים, כל עוד אתם לומדים אותם יחד איתם.
אז איך אפשר לשנן פסוקים כך שהם יהיו ‘דביקים’ ויישמרו בזיכרון? הנה כמה רעיונות פרקטיים, ואם יש לכם עוד נשמח שתשלחו לנו ונצרף אותם.
הכן לכל ילד טבלה שעליה יוכל להדביק מדבקה על כל פסוק שהוא למד בעל פה. אתה מכיר את ילדיך ויודע מי יכול ללמוד את הפסוקים ממש טוב ומי יתקשה יותר. תן גם לו את מדבקת העידוד, אפילו אם המילים של הפסוק לא לגמרי מדויקות אבל כן יש לו מושג כללי.