“אִם-רָעֵב שֹׂנַאֲךָ, הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם; וְאִם-צָמֵא, הַשְׁקֵהוּ מָיִם…”

משלי כ״ה 21

 

“איזה גמד!” כך התחילה מסכת ההתעללות של שי בעקיבא בן העשר. בכל פעם שראה שי את עקיבא, הוא צעק לעברו “גמד” והקניט אותו בגלל גודלו הפיזי. בשלב כלשהו נמאס לעקיבא, שעד אז הבליג ולא התייחס, והוא “החזיר לו”. שי לא נותר חייב, ומאז הוסיף גם מכות להקנטה. עד שיום אחד אחזו חבריו של שי בעקיבא ושי היכה אותו שוב ושוב, עקיבא היה חסר אונים. שמונה חודשים חווה עקיבא התעללות זו עד שלבסוף פתח את פיו וסיפר להוריו.

בזמן האחרון אנו שומעים הרבה על תופעת הבריונות. אנו עדים אפילו לילדים שפגעו בעצמם כי לא יכלו לסבול יותר את הבריונות שהופעלה נגדם. מהי אותה תופעה הנקראת בריונות? כיצד מזהים ילדים הסובלים ממנה, ומה אתם בתור מורים בקהילה יכולים לעשות כדי לעזור?

בריונות היא “אסטרטגיית התנהגות הכוללת הפגנה קבועה של כוח והשגת יעדים בעיקר בעזרת איומים” (ויקיפדיה, ערך בריונות). בריונות אינה מקרה בודד של אלימות, אלא רצף של אירועים שבהם ילדים/בני נוער חווים אלימות, אם זו פיזית או מילולית. כיום עקב הנגישות לאינטרנט גדלה תופעת הבריונות, מהסיבה הפשוטה שקל מאוד לכתוב ברשת משפטים בצורה אנונימית, וכך לפגוע בזולת. בריונות כוללת הטלת חרמות, הפצת שמועות, איומים, הצקות, קריאה בשמות גנאי, גניבת ארוחות עשר, לעתים אף מכות ואפילו חוסר מעס לנוכח התנהגות בריונית של אחרים.

הסטטיסטיקה מראה שכל ילד שלישי בישראל סובל מבריונות; במילים אחרות, 30% מילדי ישראל סובלים מבריונים המתנקלים להם. זהו מספר עצום! אך רוב הילדים האלה לא מספרים על הבריונות שהם חווים, אם זה מפני שהם מפחדים שהיא רק תתגבר אם יספרו, אם זה מפני שהבריונים איימו עליהם שלא לספר, אם זה מפני שהם לא רוצים להיראות כקורבנות, או אם זה מפני שהם לא רוצים לעשות מזה סיפור גדול – אך העובדה שהילדים אינם מדברים על כך גורמת להחמרת הבעיה, ולכן האווירה במקום שבו מתרחשת הבריונות היא עכורה ומתוחה.

סביר להניח שיש בכיתה שלנו בקהילה ילדים שסובלים מבריון בסביבה שלהם; אם זה בבית הספר, אם זה בשכונה, אם זה בקהילה או בכל מקום אחר. זוהי התמודדות לא קלה, ואנחנו בתור מורים יכולים לעשות הרבה כדי לעזור להם.

  1. למדו את הילדים שאלוהים ברא אותם מיוחדים במינם. תהילים קל”ט מדבר בדיוק על כך. ילדים שסובלים מבריונות הם בדרך כלל חסרי ביטחון וזקוקים לעידוד.
  2. התפללו עבור הילדים ספציפית בנושא הזה אם אתם יודעים שיש ילד שסובל מהבעיה.
  3. היו חברים לילדים. ודאו שהם יודעים שאתם אוהבים אותם. בניית הידידות הזאת תעזור לילדים להרגיש בנוח לספר לכם על מצבים שהם עוברים.
  4. אם ילד משתף אתכם בכך שהוא סובל מבריונות, בררו איתו בעדינות אם הוריו יודעים על כך. עודדו אותו לספר להם, ואם זה עוזר הצעו ללכת איתו אל ההורים ולדבר איתם על כך. שתיקה גורמת להגברת הבריונות; פתיחות מביאה לפתרון הבעיה.
  5. אם הנושא של בריונות עולה בכיתה ואתם מרגיש שהוא חשוב ומשמעותי לילדים, דברו עליו ופתחו אותו. פקחו עיניים לראות את התגובות של הילדים – הדבר יכול לתת לכם רמז האם מישהו סובל מתופעה זו בכיתתכם. שוחחו על דוגמאות בדבר ה’ שבהן בריונים פגעו באנשים, ועל איך שהם הגיבו לכך. למשל גוליית עם בני ישראל: הוא הקניט אותם מדי יום, ושאול ואנשיו פחדו ממנו מאוד. אלוהים שלח את דוד לנצח את גוליית. גוליית צחק על דויד ולגלג לו על שהוא כל כך קטן, אולם אלוהים נתן לדוד הקטן את הניצחון. דוגמה נוספת היא של יוסף ואחיו. אמנם יוסף לא התייחס יפה לאחיו, אך תגובתם לא הייתה מוצדקת. הם דחו אותו, הציקו לו, ולבסוף מכרו אותו לעבדות. שאול השליח סבל מידיהם של אנשים שהתנגדו לבשורה, אך הוא לא הפסיק לבשר; בכל פעם שהיכו אותו או שהוא נזרק לכלא, הוא קם והמשיך בעזרתו של ה’.
  6. אם ילד שסובל מבריונות משתף אתכם במצוקה שלו, ודאו שהוא יודע שמתנהגים אליו כך לא מפני שהוא עשה משהו רע או מפני שהוא כפי שאומרים עליו (למשל, כמו בדוגמה למעלה: עקיבא אמנם היה קטן, אולם שי היה חסר ביטחון ולכן חיפש דרך להראות שהוא חזק ושיש לו כוח על אחרים. כך שהבעיה אינה העובדה שעקיבא קטן, אלא חוסר הביטחון של שי שבא לידי ביטוי באלימות).
  7. שוחחו עם הילדים על דרכים שבהן הם יכולים להחזיר לבריונים טובה תחת הרעה שלהם.
  8. עשו עם הילד סיעור מוחות כדי למצוא דרכים שיוכל באמצעותן לבנות קשר חיובי עם הילד שמתנהג בביריונות או “לקנות” (באופן החיובי של המילה) אותו. אפשר, למשל, להזמין את הילד הבריון להצטרף לקבוצה במשחק, או אם הוא אוהב לעשות דבר משותף (כמו למשל לנגן בתופים או לטפל בחיות), אפשר להזמין אותו לעשות את הפעילות הזאת יחד, ועוד.

 

דוגמה מכתבי הקודש

דוד סבל מהבריונות הבלתי נסבלת של שאול. שאול ניסה להרוג את דוד הרבה פעמים, הוא רדף אחריו שנים רבות. מדוע? מפני שהוא קינא בדוד. שאול ידע שאלוהים עם דוד ומברך אותו ושיבוא יום ודוד ייקח את מקומו. לכן שאול החליט להרוג את דוד. אבל אלוהים לא איפשר לו לעשות זאת, הוא שמר על דוד. כשהייתה לדוד ההזדמנות להרוג את שאול ולסיים פעם אחת ולתמיד את הסבל המתמשך שלו, ואפילו כשחבריו עודדו אותו לעשות זאת ושזו ההזדמנות הטובה ביותר שלו לחסל את שאול – דוד סירב. הוא ראה את שאול כפי שהוא, אדם שנברא על ידי אלוהים, מלך שנבחר ונכבד, ואמר: “חלילה לי מה’ משלוח ידי במשיח ה'” (שמואל א׳ כ״ו 11). תגובתו של דוד לבריון שרדף אותו לא הייתה להחזיר לו רעה תחת רעה, אלא לתת לאלוהים לטפל במצב. אין זה אומר שדוד נשאר בביתו של שאול ונתן לו להמשיך לפגוע בו; הוא ברח ממנו ועשה את כל מה שהיה צריך כדי להגן על עצמו, על משפחתו ועל האנשים שהצטרפו אליו.

קראתי פעם סיפור ילדים על הפסוק “אם רעב שונאך האכיליהו לחם, ואם צמא השקהו מים…”: ילד אחד סבל מבריונות של ילד אחר בכיתה. משפחתו וחבריו של הילד החלו להתפלל בעבור הילד האלים ולבקש שאלוהים יראה להם כיצד להראות לו את אהבת אלוהים. נודע לילד הסובל שהבריון אוהב סוכריות ג’לי, כך שבחשאי הוא היה מניח בכל יום שקית של סוכריות ג’לי על שולחנו בכיתה. כשנודע לבריון מי נתן לו את הסוכריות, הוא התבייש והתפייס עם הילד הנפגע וכבר לו התנהג אליו בביריונות יותר.

To Top ↑