גם אלוהים השתמש באמצעי המחשה

לפני זמן מה חשבתי: “כיצד כתבי הקודש יכולים להיות לנו, המורים, לדוגמה? האם אפשר ללמוד מכתבי הקודש על מתודיקת ההוראה?” לא הופתעתי לגלות שהתשובה לכך הייתה חיובית, הרי דבר ה׳ נוגע בכל תחומי חיינו. התבוננתי בדרך שבה אלוהים לימד את עמו לאורך הכתובים, וגיליתי דברים מעניינים מאוד.

כשהתבוננתי בספר שמות, קראתי כיצד אלוהים שלח את משה להוציא את בני ישראל ממצריים, אך הוא לא שלח אותו עם מילים בלבד… אלוהים אמר לו גם לקחת את המטה שהיה בידו ולזרוק אותו על האדמה כדי שיהפוך לנחש; הוא אמר לו להכניס את היד למעיל וכשהוציא אותה היא הייתה מכוסה בצרעת. לאלוהים היה חשוב להמחיש – כך שהסובבים יוכלו לראות בעינייהם – לבני ישראל ולפרעה את כוחו. כמו שאומר הפתגם “טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים”.

אך אלוהים לקח את הפתגם הזה צעד נוסף קדימה. אלוהים הביא על המצרים את עשר המכות, והם ובני ישראל חוו על בשרם את נחת זרועו. הם הבינו יפה מאוד מהו כוחו של אלוהים; הם ידעו יפה מאוד מה הוא רצה ללמד אותם.

אם אלוהים השתמש בדברים חווייתיים ומוחשיים כדי ללמד את בני ישראל ואת המצרים מיהו ומהו כוחו, על אחת כמה וכמה חשוב לנו, בשיעורים שלנו, להשתמש בחומרי המחשה כדי לעזור לתלמידים שלנו להבין את הנלמד. נוכל להשתמש בתמונות, בבובות, בשפריץ של מים, בסרט, בסיפורים, בהצגות ובכל אמצעי אחר כדי להמחיש לתלמידים שלנו את הנלמד. ומה יהיו התוצאות? הלוואי שכמו בסיפור יציאת מצרים, גם תלמידינו ילמדו את המסר מתוך ההמחשות.

בשמות ד’ 31 אנו רואים שאלוהים השיג את מבוקשו: “וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי־פָקַד ה’ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת־עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ”. התוצאה בשיעור שלנו תוכל להיות דומה, גם אם אולי לא דרמטית כמו במאורע של יציאת מצריים, אך נוכל לראות שהתלמידים שלנו מבינים את מה שאנחנו רוצים ללמד אותם. וכך גם התגובה לשיעור והיישום שלו יהיו אפקטיביים יותר.

חכם סיני בשם קונפוציוס הסביר בקיצור את הרעיון שמאחורי אמצעי ההמחשה:

אנתיאה ונס תפוחי האדמה והדגים

איילת מקהילת אילת נסעה עם משפחתה לאוגנדה כדי לעזור לקהילה המקומית שם בלימוד מוריהם וילדיהם. החוויה שהיא עברה שם ממחישה בצורה מצוינת את השפעת חומרי ההמחשה והקונטקסט שבה חיים הילדים, על הבנת החומר הנלמד:

לימדתי בין היתר בקהילה בעיר ג’ינג’ה. בשיעור הראשון לימדתי על הנס שעשה ישוע כאשר האכיל את 5,000 האנשים בעזרת שתי כיכרות לחם וחמישה דגים. בשיעור השני שאלה המורה המקומית: “מי זוכר איזה סיפור סיפרה ‘הדודה’ בשבוע שעבר?” אנתיאה בת ה-4 קמה וסיפרה את הסיפור. אנתיאה, שלפני השיעור שלי לא שמעה את סיפור נס הלחם והדגים, סיפרה אותו במדויק… כמעט. היא זכרה שבסל היו תפוחי אדמה ודגים. גם המורות, אגב, זכרו תפוחי אדמה. ומה הסיבה? הסיבה הייתה שהן לא כל כך הקשיבו לסיפור כמו שהן ראו אותו בעזרת חומרי ההמחשה שלי. באוגנדה הלחם נדיר ולעולם אינו עגול, ובעיני כולם בסל היו תפוחי אדמה ודגים.

איילת סיכמה את שלמדה בנסיעתה:

אני רוצה לעודד את כל המורים: זיכרו להשתמש בכל אמצעי שיש בידכם כדי להמחיש לילדים את הסיפור הנלמד. (לא צריך אביזרים יקרים שעולים הרבה כסף. אני פשוט ציירתי ‘אקורדיון’ של סל עם לחם ודגים על נייר פשוט). התיזו על הילדים בושם, שירפו מור ולבונה, השתמשו באבקת זהב נוצצת, הציגו הצגה קצרה, תופפו בתופים – הכול לפי הסיפור. הילדים זוכרים דרך חוויה, אז בואו ניתן להם לחוות חוויה שתעזור להם לזכור את דבר ה׳ לתמיד!